<h1>שיטה לתלמיד רבינו יחיאל מפאריס — מו"ק</h1>
<h2>דף טו.</h2>
[מו"ק י"ב ע"א] אין מרביעין בהמה בחול המועד. להכניס כמכחול בשפופרת קאמ', דאלו בחול גמור שרי, כדאי' בפ' השוכר את הפועלים [צ"א ע"א], דאפי' משום פריצות' ליכא, משום (דבעיבידתיה) [דבעבידתיה] טריד כדקאמ' התם, ובמועד אסור משום דמיחזי כעובדין דחול, ואומ' מורי ה"ר יחיאל ז"ל דאפי' לאחוז הנקבה כדי שיעלה עליה זכר אסור, מדקתני סופא דאדך בריתא דלק' בסמוך ושאר בהמות מכניסין אותן לבקרות, משמ' דוקא בהכי אבל אחיזה מתסרא, ואע"ג דאחיזה משתריא בכלאים כדאמ' שמואל בפ' השוכר את הפועלים [שם] ובכלאים עד שיכניס כמכחול בשפופ', הכא מתסר משום דמחזי כעובדין דחול. אין מרביעין בבכור. בכור זכר אין מרביעין אותו על נקבה של חולין, ולא בחול המועד מיירי אלא בחול גמור. ולא בפסולי המוקדשין. בהמת קדשים ש[הוממה] ונפדית ויוצאה לחולין, אין מרביעין אותה עם בהמת חולין גמורין, דבבכור כת' [דברים י"ט] לא תעבוד בבכור שורך, ובפסולי המוקדשין כת' [שם י"ב] תזבח ואכלת בשר, ודרשי' [בכורות ט"ו ע"א] בשר ולא חלב, והכי נמי נדרוש בשר ולא עבודה, הרבעה נמי עבודה מקריא, ומתסרא בבכור ובפסולי המוקדשין משום עובדין דחול, ובהני נמי או' מורי ה"ר יחיאל ז"ל דמתסרא בהו אחיזה מידי דהוה אמכירת איטליז ואשקילת ליטרא דמתסר בהו, ומשום הכי ניחא דכייל להו בהדי חול המועד דמתסרא ביה אחיזה כדפרי'. שתבעה. שהיא להוטה אחר הזכר יותר משאר בהמות. שלא תצטנן. והוה ליה דבר האבד, שאם לא ירביעו עליה עכשו כשהיא תובעת תצטנן לגמרי ושוב אין לה תקנה. מכניסין אותן לבקרות. לדיר יחד, ואם יזדווגו יזדווגו.
<h2>דף כט.</h2>
[מו"ק ה' ע"ב] ה"ג בית הפרס כדתנן. ובית הפרס מי מטמא באהל והאמ' רב יהודה אמ' שמואל מנפח אדם בית הפרס והולך ורב יהודה בר אמי משמיה דעולא אמ' בית הפרס שנדש טהור. אמ' רב פפא לא קשיא התם בשדה שנחרש בו קבר כדתנן החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס וכמה הוא עושה בית הפרס (והולך רב יהודה בר אמי משמי' דעולא אמ' בית הפרס שנדש טהור, אמ' רב פפא לא קשיא התם בשדה שנחרש בו קבר כדתנן החורש את הקבר הרי זה עושה בית הפרס וכמה הוא עושה בית הפרס) מלא מענה מאה אמה והכא בשדה שאבד בו קבר, ושדה שאבד בו קבר בית הפרס קרי ליה וכו'. והכי פי' דכולה. בית הפרס כדתנן. כלומ' כמו שמפו' במשנה, ולא גרסי' הכא החורש את הקבר כו', דמדקא משני בתר(א) הכי, התם בשדה שנחרש בו קבר, מכלל דעד השתא לא אסיק אדעתיה דמיירי בנחרש בו קבר, ועוד דאי ברישא... מוקי' לה סתמא דתלמודא בנחרש בו קבר, א"כ [השת]א [דהדר] ביה ואוקמ' באבד בו קבר הוה ליה למי' אלא. מנפח אדם בית הפרס והולך. מיירי באדם ההולך לשחוט את פסחו ופגע בבית הפרס וצריך לו לעבור לתוכו מנפח לפניו והולך וסגי ליה בהכי, דכיון שנחרש השדה כדמוקמי' הא מילתא לבסוף א"כ אית לן למימר שהמחריש' שברה העצמות עד שנכתתו שלא נשאר בהם כדי טומאת אהל ביחד, ומשום הכי סגי ליה בנפוח, דהא ליכא למיחש אלא שמא יגע בו ברגלו בדרסו עליו או יסיטנו ויזיזנו ממקומו, ואי חזי ליה דרמי אארעא פריש מיניה ואזיל לאדך גיסא, ואי תותי ארעא הוא מכוסה מעט בעפר כי מנפח חזי ליה ואכתי פריש מיניה, ואם הוא בעומק תחת הקרקע הא לא מסיט ליה ולא יגע ביה, ואי עבר עליה לא מיטמי מאהלו. שנדש טהור. דכיון שנחרש תחלה ואחר כך נדש ברגלי אדם ובהמה שהלכו בו מותר להלך עליו, דמספי' אזלינן ביה לקולא ואמרי' דלא נשאר בו עצם כשעורה, והני אמו' לא פליגי, אלא דרב יהודה אמ' שמואל מפר' שיש בו בדיקה בנפוח, ורב יהודה בר אמי משמיה דעולא אמ' דאם נדש שאינו צריך בדיקה כלל. והא דפרישנא הא מילתא בהולך לשחוט את פסחו, הכי נמי מוקמי' לה בפסחים פר' האשה [צ"ב ע"ב] ובסוף פר' בת' דחגיגה [כ"ה ע"ב], דקאמ' התם לא שאנו אלא לעושי פסח אבל לא לאוכלי תרומה, דגבי פסח לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת. וקש' דבברכות בפרק מי שמתו [י"ט ע"ב] אמרינן להא מילתא אף בדבר שאין בו כרת, וכן בבכורות פ' עד כמה [כ"ט ע"א], אמרי' מוליך את חברו להעיד לו עדות ואם היה כהן מטמאהו מטומאתו ומוקי' לה בבית הפרס דרבנן, וכן בערובין פרק בכל מערבין [כ"ו ע"ב] תנן מערבין לנזיר ביין ולכהן בבית הפרס, ומפרש עלה בגמרא [ל' ע"ב] דאמ' רב יהודה אמ' שמואל מנפח אדם בית הפרס כו', (ומפרש) ובפ"ק דע"ז [י"ג ע"א] תניא, ובפרק מי שהוציאוהו גוים [עירובין מ"ז ע"א] מייתי לה, הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהם בהמה עבדים ושפחות בתים שדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהן מפני שהוא כמציל מידן אם היה כהן מטמא בחוצה לארץ לדון ולערער עמהם וכשם שהוא מטמא בחוץ לארץ כך הוא מטמא בבית הקברות, ומוקי' לה בבית הפרס דרבנן, ומטמא ללמד תורה ולישא אשה, ומדלא אזכר התם נפוח פרס משמע דבלאו הכי שרי, וי"ל דכל הני שרי לילך שם, אבל מ"מ הוא טמ' אחרי כן, וכן משמע לישנא דבכורות דקתני ואם היה כהן מטמאהו מטומאתו, אבל גבי עושי פסח שרי לה לילך שם על ידי נפוח והוא טהור אחרי כן מדשרי ליה לעשות פסחו, והכי נמי איתה בשאלתות דרב אחאי מה בין עושי פסח לשאר מצות זה הולך וטמא וזה הולך וטהור, אלמא חזינן הכא דבית הפרס אינו מטמא באהל. התם. דקאמ' דאינו מטמא באהל מיירי. בשדה שנחרש בו קבר. וההוא ודאי לא מטמא באהל כדפרי'. ה"ג בכמה הוא עושה בית הפרס מלא מענה מאה אמה. ואית ספרים דגרסי חצי מענה מאה אמה, ולא נהירא (דסבירא לן) דבהדיא גרסי' (בפ"ק) [בפי"ז מ"א] דאהלות מלא מענה המחרישה מאה אמה. והכא. בשמעתי' דתני דבית הפרס צריך ציון אלמא מטמא באהל, מיירי בשדה שאבד בו קבר, וההוא ודאי מטמא באהל דכל היכא דאיכא קבר בעיניה הוא. ואיכא למימר דהאי שדה שאבד בו קבר הוא טמא מספיק' דאוריתא, והא דאמ' בכולי תלמודא בבית הפרס דרבנן, מיירי בנחרש בו קבר, מדמייתי עלה בכל דוכתא מילתיה דרב יהודה וההיא אוקימ' בנחרש בו קבר. ואיכא למימר דשדה שאבד בו קבר אינו טמא אלא מספיקא דרבנן, מדכייל ליה תנא דשמעתי' בהדי סככות ופרעות, ובבריתא דסמוך דתני בה שלש בית הפרס הן וחשב אבד בו בהדי נחרש בו קבר, אלמא משמע דכולהו בחדא מחיתא מחתינהו, וכן נראה עיקר.
[מו"ק ה' ע"ב] ושדה שנחרש בו קבר לא בעיא ציון. דאמר' דכיון דאינו מטמ' באהל לא בעי ביה ציון. והתניא כו'. דאשכח' שדה שנחרש בו קבר שהוא מצויין. ואינו יודע מה טיבה. אם נחרש בו קבר ויכול ליכנס שם בנפיחה, או שמא אבד בו קבר ומטמא באהל ואינו יכול ליכנס בו כלל. יש בה אילנות. של מאכל נטועים. בידוע שנחרש בו קבר. ומשום הכי נטעו אילנות, דאלו בשדה שיש בה קבר שלם אין אדם רשאי ליטעה דהא תנן בהדיא בפרק י"ח דאהלות [מ"ג] אינה נטעת כל נטע ואינה נזרעת כל זרע שהוא אסור בהנאה, ואפי' אמת המים העוברת בתוך בית הקברות אמרי' דאין שותין הימנה, ואין לומ' דשדה שאבד בו קבר הוא, והאילנות היו נטועין קודם לכן, דהא אין דרך בני אדם לקבור מתים במקום שיש אילני מאכל נטועים, ואפי' אי משתלי איניש וקבר התם היה להם לעוקרם, דהא תנן [שם] אין מקיימין אותן, ועוד דאין אלנות מתקיימין אלא על ידי חרישה, ולחרוש לכתחלה במקום שיודע שיש קבר ודאי מיתסר. אין שם אילנות בידוע שאבד בה קבר. ולכך אינו נחרש ומטמא באהל. ר' יהודה אומ' עד שיהא שם זקן או תלמיד. דלא סמכינן לא אהא לטהר בנפיחה ולא אהא לשרוף עליו תרומה. לפי שאין הכל בקיאין בדבר. אלא אם כן יש שם זקן או תלמיד שאמר אני ציינתי אותו בשביל שנחרש בו קבר או שיאמר אני מקובל שכך הוא, דזקן או תלמיד מתוך שיש להם להתעסק בדברים כדמפ' לקמן רמו אנפשייהו ומזכרי. כי תניא ההיא בשדה שאבד בו קבר. מתחלה ולכך ציינוהו אבל אינו יודע אם נחרש אחרי כן אם לאו, וקאמ' דאם יש בה אילנות ודאי מתוך ששכח הראשון וחרשו בא השני ונטעו ואינו מטמא באהל, ולעולם אימא לך דנחרש מעקרו לא בעי ביה ציון. וליחוש דילמא אילנות מגואי. כלומ' היאך אנו סומכין על האילנות לטהר כל השדה, והלא פעמים שהאילנות אינם אלא באמצע השדה, במקום שאין שם טומאה ולכך חרשוהו ונטעוהו, אבל הטומאה היא מאבראי במקום שאין שם אילנות והיה לנו לו' שאותו שנטע האילנות היה בקי ויודע מקום הטומאה היכן היא ולכך אינו ננטע שם.
[מו"ק ה' ע"ב] ושדה שאבד בו קבר בית הפרס קרי ליה. דבשלמא נחרש בו קבר אשכח' האי תנא דאהלות דקרי ליה בית הפרס, אלא אבד בו קבר היכא אשכחנא תנא דקרי ליה בית הפרס. אין והתניא. בניחותא, דתני שלש בית הפרס וחשיב אבד בו קבר. וא"ת בשלמא נחרש בו קבר נקרא בית הפרס על שם שנשברו ונפרסו העצמות, אלא שדה שאבד בו קבר אמאי קרי ליה תנא [בית הפרס וי"ל דשדה שאבד בו] קבר שיש עליו ספק טומאה נקרא בית הפרס, אגב שדה שנחרש בו קבר שיש עליו ספק טומאה שהוא נקרא בית הפרס, ורבי' אלחנן פי' דכל שדה שנמנעו פרסות בני אדם לילך בתוכו נקרא בית הפרס.
<h2>דף לד:</h2>
[מו"ק ז' ע"ב] במאי קמיפלגי. האי קראי דייקי כמר וכמר, ומאי טעמיהו דפליגי אהדדי. למימרא דבכהן תלא רחמנא. בתמי', דאי בעי חזי ואי בעי לא חזי, מדקאמ' ר' יוסי במתניתין דאין רואין לא להקל ולא להחמיר, ואפי' לר' מאיר נמי מודה דאי ידע דלהחמיר הוא דלא חזי ליה. ונראה דהא דנקט כהן, לאו משום דלא יהא ישראל כשר לראות נגעים, אלא משום דטומאה וטהרה תלויה בפי כהן, והכי נמי דרשינן בת"כ [תזריע נגעים א' ט'], כיון דכתי' והובא אל הכהן וכו' לא יהא ישראל כשר לראות הנגעים, כשהוא אומר או אל אחד, הא למדת שאפי' ישראל כשר לראות הנגעים, אם כן מה ת"ל הכהן לימד שטומאה וטהרה תלויה בפי כהן, הא כיצד אם היה כהן שוטה מביא ישראל חכם ורואה עמו, וישראל אומ' לו אמור טמא והוא או' טמא אמור טהור והוא אומר טהור. השתא דדר' בת"כ או אל אחד לרבות שאפי' ישראל כשר לראות הנגעים, והא דדרשינן בפרק אחד דיני ממונות [ל"ד ע"ב] או אל אחד, מלמד שאפי' יחיד רואה את הנגעים, איכא למימר דתרתי ש"מ שאפי' ישראל יחיד רואה, וכ"ש כהן יחיד אם הוא חכם, וכי היכי דא' הכא דכהן דנקט לאו דוקא, הכי נמי צ"ל בפר"ק דשבועות [ו' ע"א] דתני גבי נגעים כל כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן אינו רואה את הנגעים, איכא למי' דהא דתנא כהן אורחא דמי' נקט וה"ה לישראל כדפרי'. אין. דבכהן תליא מילתא דזימנין דלא חזי. והתניא. בניחו'. יש יום שאתה רואה כו'. לקמ' מפר' מאי משמע. נותנין לו שבעת ימי המשתה. הם ז' ימי חופה שהחתן שמח ועושה משתאות עם שושביניו ואוהביו וכל אותן ז' ימים לא יהא כהן רואה את נגעו כיון שלא ראהו מקודם לכן, כדי שלא יערבב שמחתן, אלא יהא עומד בטהרתו, ולאיצטליתו. הם בגדיו (החמורים) [החמודים] חליפות שמלות [בראשית מ"ה] מתרגמינן איצטלוון דלבושין. ולכסותו. אף לשאר בגדיו. וכן ברגל. כלומר לכל אדם אין רואין נגעו בימי הרגל שלא לערבב שמחתו. ולכאורה משמע דתניא זו ואין צריך לומר זו, דהא ברגל דהוא מועד דרבים ליכא רבותא כמו בחתן דהוי מועד דיחיד, ומיהו איכא למי' דלא זו אף זו קתני, דמועד דחתן עדיף משום עשה דפריה ורביה, דאמ' נמי (בפ"ק) [בפ"ד] דמגלה [כ"ז ע"א] דלא שרי למכור ספר תורה אלא ללמוד תורה ולישא אשה, ולא לדבר אחר ואפי' הוי צורך מצוה. והשתא ניחא הא דמייתי בריש כתובות [ד' ע"א] בסייעתא [לר' יוחנ]ן דאמ' אע"פ שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצנעה נוהג מההיא בריתא דקתני הוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, דהכי מייתי, מדחזינן חתן דמועד דיליה חמי' אסור בתשמיש המטה ונוהג דברים שבצנעה (ב"ש) [כ"ש] דכל אבל במועד נוהג דברים שבצנעה. אינו צריך. האי קרא למי' דיכול כהן להמתין לראות הנגעים במועד ובחתן דהוו דברים של מצוה. הרי הוא אומ'. בנגעי בתים. אם ממתין לדבר הרשות. כדאמ' [נגעים פי"ב מ"ה] התורה חסה על ממונם של ישראל שאמרה להמתין שלא יבא הכהן לראות נגע הבית עד שיפנה כלי ביתו ולא יטמא כלי חרס שאין להם טהרה במקוה. א"כ ק"ו לדבר מצוה דממתינין, ור' לא מייתי האי קרא, קרא נמי נקט למדרש, וסבר מלת' דאת' בק"ו טרח וכתב לה קרא. משמעות דורשין איכא ביניהו. מר דריש האי קרא ומר דריש האי קרא, ומיהו בין למר ובין למר ממתינין בין לדבר הרשות בין לדבר מצוה, דגמרי' דבר הרשות מנגעי בתים, ודבר מצוה, לר' גמרי' מדכתי' וביום, ולר' יוסי בר' יהודה גמרי' לה מק"ו מדבר הרשות. דבר הרשות איכא ביניהו. אם ממתינין לאדם שיש לו להתעסק בדבר הרשות, לר' יוסי בר' יהודה ממתינין לו, דגמרי' לה מנגעי בתים, ולר' אין ממתינין לו אלא לדבר מצוה. והיינו דקא יהיב תלמוד' טעמ' למילתיה ומהדר, ור' (מאיר) [מאי] טעמ' לא גמר מנגעי בתים, קסבר מהתם לא גמרי' קולא בנגעי אדם ובגדים, דבנגעי בתים לאו היינו ריבותא אם ממתינין להם אף לדבר הרשות, דאדרבה חדוש הוא הא דמטמינן להו כלל משום נגע.
[מו"ק י"ג ע"א] אם תימצי לומר צרם אוזן הבכור ומת כו'. דמבעיא לן בבכורות [ל"ד ע"ב] צרם אוזן הבכור ומת מהו שיק' בנו אחריו, בבכור בזמן הזה שאינו מותר לשחטו בלא מום קבוע, ואסור להטיל בו מום או אפי' לגרום בו מום, דכת' [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, ודרשי' קרי ביה לא יְהַיֵה בו, ואם הטיל בו מום קבוע (ו)קנסוהו רבנן שיהא אסור לאכלו עולמית על מום זה, ואפי' אם תימצי לומ' התם דקנסו בנו אחריו ליכא למיגמר הכא, דאיכא למי' התם היינו טעמ' דקנסו אף לבנו משום דעבד האב איסורא דאוריתא, אבל במלאכת חול המועד דליכא איסורא אלא דרבנן דלמא לא שייך למקנסיה. ואם תימצי לומ' נמי מכר עבדו לגוי כו'. דקיימ' לן בגטין בפ' השולח [מ"ד ע"א] שאסור למכור עבדו כנעני לגוי מפני שמפקיעו מן המ[צוות] שכל זמן שהוא עבדו של ישראל הוא חייב בכל מצות שהאשה חייבת בהן, וכשמוכרו לגוי, אין אדונו מניח לו לקיים המצות ותנן התם בהשולח המוכר עבדו לגוי קונסין אותו לפדותו עד עשרה בדמיו, ומבעיא לן בגמ' המוכר עבדו לגוי ומת מהו שיקנסו בנו אחריו, ואפי' אם תימצי לומר התם דקנסו בנו אחריו, ואע"ג דלא עבד אלא איסורא דרבנן, אפי' הכי ליכא למיגמר הכא, דאיכא למי' שני התם דשייך למיקנסיה, משום דכל יומא קא מפקע ליה מן המצות. הכא מאי וכו'. א"ל תניתוה. (בפ"ה) [פ"ד מ"ב] דשביעי' מיתניא. שנקווצה. שנטל הקוצים ממנה כדי שתהא נוחה ליחרש. תזרע למוצאי שביעית. דלא מהניא עבודה זו לאשבוחי ארעא כולי האי, ולא שייך למקנסיה למוצאי שבי', ובירו' [שביעית פ"ד ה"ב] איכ' מאן דתני נחרשה במקום שנקווצה, ומכל מקום תזרע למוצאי שביעית ואע"ג דעבד איסו' דאו', מפני שאינו משביח הקרקע כל כך בחרישה זו שהרי אינה ראויה ליזרע בלא חרישה אחרת. נטייבה או נדיירה לא תזרע וכו'. אית דמפרשי נטייבה שהביא לה זבל ורפש על ידי משואות ועגלות, וכן משמ' מדנקט נמי נדיירה, שהוא רוצה לומ' שמזבלה על ידי שהכניס בה דיירי בהמות. ומיהו לא יתכן לפרש כן, חדא דהוה ליה למיתני נזדבלה, ועוד דגרי' בירוש' [שם] מהו טיוב רוב חרישה, כלומ' שחרש ושנה והשביח הקרקע הרבה כדי שתהא ראויה ליזרע על ידי חרישה זו. לכך נראה לפר', נטייבה שחרש ושנה כמו שפי' בי[רושלמי] וכן פי' (פ') ר"ח ז"ל. הטיבה ומת בנו זורעה. דאע"ג דאיהו עבד איסורא לא קנסינן לבריה. אלמא לדידיה קנסו לברי' כו'. ומהכא פשטי' כולהו בעיין דלעיל בין דגבי בכור בין מוכר עבדו לגוים, דהכא גבי שביעית עבד איסורא דאורית'. וכן הלכתא בכולהו דההוא דעבד איסורא קנסו רבנן, לבריה לא קנסו רבנן כיון דלא עבד איסו', ומקיימי' בכולהו יכין רשע וצדיק ילבש [איוב כ"ז]. ירו' [שם] טייבה ומכרה מותר לזורעה, דלוקח כיורש דמי, עבר וזרעה מותר, שלא גזרו אלא על הגדר שהוא יכול לעמוד, פי' אפי' הוא עצמו עבר וזרעה הזרעים מותרים, שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן יכולין לעמוד בה, ודי לנו אם גזרו שלא לזרוע לכתחלה ולא נגזור להפסיד את הזרעים. הזק שאינו נכר לא שמיה הזק. וטמא טהרותיו של חברו הזק שאינו נכר הוא, ומן הדין יכול לומר הרי שלך לפניך, אלא קנס דרבנן הוא שיהא חייב לשלם, ולדידיה קנסו רבנן כו'.
[מו"ק י"ב ע"ב] גמ'. תנא ובלבד שיכניסם בצנעא. אמתני' קאי דשריא להכניס פירותיו כשחושש להן שמא יגנבו, וקתני עלה שצריך להכניסם בצנעא כפי מה שיוכל, ואפי' לר' יוסי דלא בעי שנוי בדבר האבד, מיהו צנעא בעי דלא ניפוק מינה חורבא. שמעי' מהכא שאין לו לאדם לטלטל כליו הכבדים או יין או חטים או פירות שלו ממקום למקום כשהן במקום המשתמר, משום טירחא דאסיר בחולא דמועדא, ואפי' אם אינם במקום המשתמר שמותר להכניסם צריך לעשות הדבר בצינעא, אבל על ידי גוים מותר הכל ואפי' בפרהסיא, דהא דאמרי' לעיל כל שאינו עושה אינו אומ' לגוי ועושה, הא פרישי' לעיל דהיינו דוקא בדבר האסור משום מלאכה, אבל בדבר שאינו אסור אלא משום טירחא לא שייך למי' הכי. הוו ליה הנהו כשורי. במקום שהיה חושש להם שמא יגנבו. והתניא ובלבד שיכניסם בצנעא. והיה לך להמתין עד הלילה. בעו גברי יתירי. לפי שאין בני אדם מצוין באו' שעה ברחובות וצריך לחזר אחר אנשים הרבה לסייע, נשמע הקול למרחוק ביותר. ובעו מדברי דנורא. ועוד שבלילה צריכין אבוקות של אור שלא יכשלו אותם העוסקים בטלטולם ואוושא מילתא טפי. כיון מלאכתו במועד. שהיה לו פנאי לעשו' קודם המועד, וגם המלאכה היתה ראוי להעשות מקודם, והניחה בלא אבל ובלא אונס. ומת קודם המועד, מהו שיקנסו בנו אחריו. שלא לעשותה במועד, מי אמרי' ממון זה נגזר להאבד, ואלו היה האב קיים לא היה מותר לעסוק במלאכה אפי' היתה כלה נפסדת כדתנן במתני', והכי נמי (פמ') [אמרינן] השת' שבקי' לממון זה להאבד. או דילמא לדידיה קנסו רבנן לבריה (ו)לא קנסו רבנן.
<h2>דף מה.</h2>
[מו"ק ה' ע"ב] אין מציינין כו'. אית דמפרשי דאסור לציין קאמ', דאי מצייני ליה מחזקי לה טומאה התם, וחיישינן דלמא עבר איניש עלה ולא חזי ליה לציון ובתר הכי חזי ליה וסבר דאיכא טומאה ואתי למשרף עלה תרומה וקדשים, ולא נהי' דהא בתר הכי תני נמי ואין מציינין על הודאות, משמ' ואפ' על מת שלם, והתם לא שייך לפרושי הכי, אלא נראה לפרש דאין צריך לציין קאמ', כדמפרשי' לקמי' דאין צריך לציין אלא על דבר שהוא מטמא באהל. לא על כזית מן המת. לקמן מפר' טעמ'. ולא על עצם כשעורה. דהלכת' גמירי לה שהוא מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל. ולא על דבר שאינו מטמא באהל. כגון שרץ ונבלה ושאר טמאות, וכגון שדרה וגלגולת שחסרו, ואע"ג שמטמאין בהסט, והוה לן למיחש שמא כשילך שם אדם יסיטנו ברגליו, מ"מ אין צריך ציון, דאי (דמי) [רמי] אארעא הא חזי ליה ופריש, ואי תותי ארעא הוא כיון שאינו מטמא באהל ליכא למיחש למידי. אבל מציינין. כל ציון הוא סביב הטומאה מארבע רוחותיה. על השדרה ועל הגלגלת. ואע"ג דליכא בהו בשר, ובנזיר פרק כהן גדול [נ"ב ע"א] מיבעיא לן שדרה וגולגולת תנן תרויהו בהדי הדדי, או דילמא, שדרה או גולגולת תנן כל חד וחד באפי נפשיה מטמא באהל ולא איפשי' התם. על רוב בנינו (ולא) ועל רוב מנינו. בבכורות [מ"ה ע"א] מפר' רוב בנינו הוא רוב גובה גופו של אדם, כגון עצמותיו הגדולים, ומפר' שתי שוקים וירך אחד, רוב מנינו הוא רוב מנין האיברים מרמ"ח איברים שבאדם כגון ידים ורגלים שיש בהם הרבה איברים דקים, וכל הני עצמות דאמרי' דמטמאי באהל, אפי' אי הוו מנפל קטן ואין בהם חצי קב עצמות מטמאי, ומיהו לא תנא הכא כל מילי דמטמאי באהל, דהאיכא מלא תרוד רקב וחצי קב עצמות.
<h2>דף מט.</h2>
[מו"ק כ"ד ע"א] כל שלשים יום תינוק יוצא (בחץ) בחיק. דכיון דלאו בר שלשים הוא, לא בעי ביה מטה. ונקבר בשלשה. ולא בעי עשרה, ואותן שלשה נמי סגי באשה אחת ושני אנשים וקמיירי בקים לן ביה שכלו לו חדשיו, דאלו לא כלו לו חדשיו, הא קיימ' לן בפ' ר' אליעזר אם לא הביא [שבת קל"ו ע"א] דעפר בעלמא ולאו בר אבלות הוא כלל, ואפי' שלשה נמי לא צריך. אבל לא באיש אחד ובשתי נשים. דאיכא משום יחוד, כדאמ' בפ' בתרא דקדושין [פ' ע"ב] לא יתיחד איש עם שתי נשים, והכא נמי כיון דליכא עקר מררא דילמא אתי לידי עבירה, אבל שני אנשים ואשה אחת, תנן בפ' בת' דקדו' דלא שייך בהו יחוד. אפי' באיש אחד. דכיון דאיכא מררא כל דהו, שהרי כלו לו חדשיו לא אתו לידי עבירה, דבמקום אבלות לא תקיף יצריהו.
<h2>דף נח.</h2>
[מו"ק ו' ע"א] באחד באדר משמיעין על השקלים. בפר' בני העיר [כ"ט ע"א] דריש ליה מדכתי' [במדבר כ"ח] זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה, אמרה תורה חדש והבא לי קרבן מתרומה חדשה, ובניסן משתעי קרא. דילפינן [ר"ה ז' ע"א] לחדשי השנה דכת' הכא, מדכת' בניסן, [שמות י"ב] ראשון הוא לכם לחדשי השנה וכיון דבראש חדש ניסן בעי אקרובי מתרומה חדשה צריכין להשמיע מאחד באדר, כדאמ' [מגילה שם], שואלין ודורשין בהלכות הרגל קודם לרגל שלשים יום, ואפילו לרבן גמליאל דאמ' שתי שבתות הכא נמי כיון דבט"ו באדר שולחנות יושבים במדינה מקדמינן להשמיע מראש חדש.
